החלטה בתיק ת"א 50908-05-11

התובע יליד שנת 1952, ועובד אצל הנתבעת 1 (להלן - "העירייה") מאז שנת 2001 כמנהל השוק העירוני.

התביעה דנן נסבה על נזק הגוף אשר נגרם לתובע כתוצאה מעבודתו בתפקיד הנ"ל, שבמהלכה סבל ממתח נפשי גדול בשל מסכת הפחדות ואיומים מצד חלק מבעלי הדוכנים בשוק. כתוצאה מכך עבר התובע שני אירועים לבביים שבגינם אושפז בבית חולים ואובחן כסובל מאוטם שריר הלב בקיר התחתון ובעורק הימני.

בכל הנוגע לתביעה דנן, האירוע שעומד במרכז הדיון הוא האירוע הלבבי מיום 21/1/05 שאירע לאחר מעשי הפחדה ואיומים מיום 20/1/05 (להלן - "האירוע").

מטעם התובע הוגשו שתי חוות דעת רפואיות בתחום הקרדיולוגי: האחת, של פרופ' נתן רוגין, ובה נקבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 25% בעקבות וכתוצאה מהאירוע הנ"ל; והשניה, של פרופ' אנדרי קרן, אשר מונה כמומחה מטעם בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, וחוות דעתו מתייחסת לשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו לבין האירוע שבנדון.  

בכתב הגנתן הכחישו הנתבעות כי נגרם לתובע נזק בעקבות האירוע והכחישו כל קשר סיבתי בין עבודתו לבין הנזק.

המחלוקת העומדת להכרעה בשלב זה, מתייחסת לנפקות חוות הדעת הרפואית של פרופ' קרן על המחלוקת המתעוררת בתיק בנוגע לשאלת הקשר הסיבתי.

כפי שציינתי מקודם, פרופ' קרן מונה כמומחה מטעם בית הדין לעבודה על מנת להכריע בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין אוטם שריר הלב שחווה התובע, וזאת לאחר שהמוסד לביטוח לאומי (להלן - "המל"ל") דחה את התביעה של התובע להכיר באירוע כתאונת עבודה.

פרופ' קרן הגיש חוות דעתו לבית הדין לעבודה ובמסגרתה קבע, כי הנכות הקרדיולוגית היא פועל יוצא של מצבי הלחץ שהתובע חווה במהלך עבודתו בסמוך לאירוע. בעקבות זאת הודיע המל"ל, כי הוא חוזר בו מדחיית התביעה של התובע, ובהתאם לכך קבע בית הדין לעבודה בפסק דינו מיום 16/12/07, כי אוטם שריר הלב בו לקה התובע ביום 21/1/05 הוא תוצאה של פגיעה בעבודה מיום האירוע שבנדון אשר אירע ביום 20/1/05. 

זמן מה לאחר מכן נקבע על ידי הוועדה הרפואית אשר בדקה את התובע, כי נותרה אצלו נכות לצמיתות בעקבות האירוע בשיעור של 25% (בדומה לזו שקבע המומחה מטעמו).

בעוד התובע טוען כי חוות הדעת הנ"ל של פרופ' קרן מחייבת גם את הנתבעות, ולכן מנועות הן מלטעון להעדר קשר סיבתי בין האירוע לבין הנכות הקרדיולוגית (שגם השיעור שלה שנוי במחלוקת), טוענות הנתבעות, כי אין בחוות הדעת כדי להוות השתק או מחסום כלשהו מפני זכותן הדיונית והמהותית להוכיח אחרת.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מוצאת כי הדין הוא עם הנתבעות.

לצורך הדיון נכונה אני לצאת מתוך הנחה, כי העירייה היא אכן חליפתו או מעין חליפתו של המל"ל. אלא שגם בהינתן ההנחה הנ"ל אין בדבר כדי להביאני למסקנה, כי קביעת המומחה וקביעת בית הדין לעבודה בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי, מחייבת בהכרח את העירייה.

הטעם לכך נעוץ בעובדה כי העירייה, כמו גם המל"ל, לא קבלה את יומה בבית הדין לעבודה, במובן זה שנמנע ממנה להגיש חוות דעת רפואית מטעמה או לחקור את המומחה שמונה מטעם בית הדין בחקירה נגדית, שהוא עצמו לא בדק את התובע, וזאת בשל דיני הראיות וסדרי הדין המיוחדים החלים בבית הדין לעבודה על התדיינות מסוג זה, שאינם מאפשרים זאת. יתרה מכן, קביעת בית הדין נעשתה ללא שמיעת ראיות וללא בירור העובדות.

בית המשפט העליון פסק בנושא של תחולת דיני ההשתק הרגילים, כי ההשתק חל בתביעה אזרחית המתבררת בבית המשפט גם כשמדובר בקביעה של בית הדין לעבודה, ובלבד שאם המימצא עליו נשענת הטענה של השתק פלוגתא נקבע על-ידי בית-הדין לעבודה על יסוד דיני ראיות שונים מאלו הנהוגים בבית-המשפט, לא תישמע טענת השתק פלוגתא לגבי הדיון המתברר בהליך אזרחי רגיל בבית המשפט(ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, 656).

אוסיף, כי לא נעלם מעיניי פסק הדין שצורף לטיעוני התובע ב-ת.א. (ת"א) 50318/06 קונסטנטיני נ' חברת מי שמש מיום 5/4/09 (של כב' השופט ירון בשן), ובו נדחתה תביעה של עובד נגד מעבידו על יסוד קביעה קודמת של בית הדין לעבודה, אשר דחה את תביעת העובד נגד המל"ל לאחר הליך של שמיעת ראיות שבתומו נקבע כי אין ראיות מהימנות שתאונת העבודה הנטענת אכן התרחשה או שהתרחשה בעבודה. באותו פסק דין קבע בית המשפט, כי משהביא העובד את מיטב ראיותיו בפני בית הדין לעבודה, אך זה דחה את תביעתו, ולא האמין לטענתו שנפגע בתאונה בעת עבודתו, אין לתת לו 'הזמנות שניה' להוכיח את התרחשות התאונה, אף כשמדובר בהליך משפטי בעילה אחרת שהוגש נגד גורם אחר.

דא עקא, שקביעת בית המשפט הנ"ל, הנסמכת בין השאר על פסיקת בית המשפט העליון במקרה של סררו המוזכר לעיל, סויגה באופן מפורש למקרה שמדובר בממצא עובדתי שנקבע בפסק דינו של בית הדין לעבודה לרעת העובד (התובע), שאז יראו את העובד כמושתק מלנסות ולהוכיח אחרת בבית המשפט (עמ' 3 לפסק הדין).

ברי אם כן, כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט בפסק הדין הנ"ל, אינה תקפה למקרה שבפנינו שנסיבותיו שונות בתכלית.

על יסוד האמור לעיל אני קובעת, כי הנתבעות אינן כפופות להכרעת בית הדין לעבודה ולממצאיו של פרופ' קרן בחוות דעתו אודות הקשר הסיבתי בין האירוע לנזק הגוף לו טוען התובע בתביעתו.

מאחר שהתובע הגיש חוות דעת רפואית מטעמו של פרופ' רוגין, המתייחסת הן לשאלת הקשר הסיבתי והן לשיעור הנכות, ומאחר שהנתבעות חולקות על אותה חוות דעת - על הנתבעות להגיש חוות דעת רפואית של מומחה מטעמן תוך 60 ימים מיום קבלת ההחלטה דנן.